טקסט: תורה בקהילה

בטקסט זה, הרבה איימי איילברג טוענת שאנחנו יכולים להבין ולבצע את התורה רק דרך ההשתייכות הקולקטיבית שלנו לקהילה.

עבורנו כיהודים, מתנה זו הגדולה מכולן (התורה) מגיעה אלינו בעיקר כקהילה. בעוד שהיום כל אחד מאיתנו חייב לקבל ולהתמודד עם התורה בדרכו שלו, הרי שבמובן מסוים אנחנו חייבים להיות חלק מקהילת המתמודדים עם אלוהים ותלמידי התורה. שכן התורה היא מתנה שניתנה לנו כקולקטיב, וממשיכה להתפרש מחדש על ידי החכמה המתפתחת של העם שלנו. במובן מסוים, התורה היא תורה רק אם אנחנו נמצאים בזיקה עם העם שלנו בזמן שאנחנו לומדים אותה.

הרבה איימי איילברג: במדבר: האם אתם מוכנים לקבל שוב את התורה? 1998

חזור לראש הדף

הסבר לטקסט

קטע זה מ-1998 נלקח מתוך  מאמר שנכתב על ערב שבועות על ידי הרבה איימי איילברג, שהוכשרה ב-1985 כרבה הראשונה בתנועה הקונסרבטיבית, בעקבות הרבות שהוכשרו בתנועות הרפורמית והרקונסטרוקטיבית.

המאמר, המדגיש את הרלוונטיות של התורה לכלל היהודים (תוך ההכרה ששבועות היה החג בו חוגגים את מתן תורה), מעודד כל אינדיבידואל להגדיר את יחסו לתורה וככזה מביע גישה פלורליסטית ואינדיבידואליסטית המאפיינת את הצורות הליברליות של היהדות בדור האחרון.

יחד עם זאת, הרבה איילברג שמה פנייה זו לאינדיבידואל במאמר מוסגר, המוקף בסדרה של אמירות המדגישות את החשיבות של מציאת הדרך של האינדיבידואל בתוך המסגרת של הקהילה היהודית. ניסיון זה למצוא איזון בין תפקיד הפרט ביהדות ותפקיד הקהילה מדגיש אתגר גדול עבור חלקים נרחבים של הקולקטיב היהודי, ומכאן – עבור כל המפעל של העם היהודי.

היהדות הדגישה מאז ומעולם את מקומו של היחיד בתוך הקהילה, הרבה יותר מהנצרות. זהו אחד הממדים המכוננים של העמיות היהודית. דרישות העם היהודי תמיד הדגישו את הפן הקהילתי. בין אם בתפילה ששמה דגש על המניין כמסגרת קהילתית שהיא המסגרת האידיאלית בה יש להתפלל ובה יש להביע את היחסים שבין האדם למקום, או במאה ממדים אחרים של החיים היהודיים – היהודי תמיד חי את חייו בתוך המסגרת הקהילתית.

לא תהיה זו הגזמה לומר כי במהלך אלף השנים של התפתחות היהדות הרבנית, הדגשים שנתנו הרבנים יצרו מצב בו לא אפשרי לאדם לחיות חיים יהודיים מלאים בבידוד מהקהילה המקיפה אותו.

יחד עם זאת היהודים הפכו לחלק מהעולם המודרני, וכשהעולם החלק להוריד את הדגש מהחיים הקהילתיים לטובת אוטונומיה אישית ואינדיבידואליזם בלתי מרוסן (בחוגים מסוימים), הדבר החל לחתור תחת ולקרוא תיגר על הרעיונות הקהילתיים של היהדות. תנועות בתוך היהדות כמו תנועת “חבורה” של שנות השישים ותנועת ההתחדשות של השנים האחרונות נטו להדגיש את החיפוש אחר משמעות אישית וחיפוש רוחני בהקשר קהילתי שהתרחק מהתנועות הממוסדות של יהדות צפון אמריקה.

נטייה זו גדלה עם הפצת של מניינים אינדיבידואלים שלעתים לא קשורים למסגרות יהודיות קולקטיביות גדולות יותר. עלית הרעיון של היהדות כבסיס לחיפוש רוחני אינדיבידואלי הפך את המסגרת הרחבה יותר למיותרת עבור חלק מהיהודים.

כפי שהבהירו מספר מחקרים של יהדות המערב, ישנם יהודים רבים המזהים עצמם ככאלה, במיוחד בקרב הדורות הצעירים, המקבלים את יהדותם אך לא רואים צורך בהתקשרות עם מסגרת רחבה יותר. “לעשות קידוש לעצמך” הפך לפילוסופיה שרבים מקבלים על עצמם. הדבר מהווה איום רציני לרעיון שכל היהודים צריכים לראות עצמם כחלק מהעם היהודי.

יש צורך בכיול מחדש של היחסים בין היחיד והקהילה, בכדי למצוא איזון שהיה פעם טבעי לחלוטין ונלקח כמובן מאליו כמרכיב של החיים היהודיים. הצורך במציאת איזון זה הוא הדבר עליו מדברת פה הרבה איילברג.

חזור לראש הדף

הצעות חינוכיות

הנה שתי הצעות לשימוש בקטע:

  1. הציבו בצד אחד של החדר שלט עליו כתוב “אני לא מפיק כלום מהקהילה היהודית והיא למעשה לא רלוונטית בחיי”, ובצד השני שלט שאומר “אני מפיק הרבה מהקהילה היהודית והיא מאוד רלוונטית בחיי”. בקשו מהמשתתפים לעמוד על קו בין שני השלטים, חצו את הקו לשניים (לפי מספר המשתתפים שעומדים לאורכו) וחלקו את הקו לזוגות כך שאנשים משני צידי הקו עומדים מול אלו באמצע הקו. הם צריכים לדון על עמדתם והדבר אמור להוביל לדיון קבוצתי לגבי השאלה האם קהילה יהודית היא דבר משמעותי עבורם או לא, ומה צריך לקרות כך שהיא תעשה למשמעותית. לסיכום הביאו את הקטע של רבה איימי איילברג לקבוצה, ונסו להבין ביחד מה היא אמרה.
  2. עירכן דיון פורמאלי (debate) בהצעה : “יהודי לא זקוק לקהילה בכדי לנהל אורח חיים יהודי. אורח חיים יהודי יכול להיות מנוהל על ידי כל אחד בכל דרך בה הוא בוחר”. בסוף הדיון הביאו את הקטע של רבה איילברג ודונו בו. מה היא הייתה אומרת על ההצעה? בקשו הסכמה או אי הסכמה עם ההצעה שלה, ודונו בה.

חזור לראש הדף

טקסט: הקולות הרבים של התורה

בטקסט זה, רבי יחיאל מיכאל אפשטיין טוען כי התורה היא צירוף הרמוני של קולות שונים ונבדלים, שכולם יחד מוסיפים ליופייה.

“וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים….דברי אלוקים חיים המה… זוהי תפארת תורתינו….וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות”

רבי יחיאל מיכל אפשטיין: ערוך השולחן, שנות ה-80 של המאה ה-19.

חזור לראש הדף

הסבר לטקסט:

רבי יחיאל מיכאל אפשטיין (1829-1908) היה בעל גמרא ליטאי מהמאה ה-19, הידוע בשם “ערוך השולחן”, חיבורו החשוב המסכם את המקורות והדעות ל”שולחן ערוך”, ספר ההלכה מהמאה ה-16. הוא היה דמות מרכזית ביהדות האורתודוקסית של מזרח אירופה בתקופתו, כך שהציטוט המובא כאן  הוא אמירה מעניינת על רוחב היריעה של המסורת היהודית ויכולתה להכיל השקפות שונות.

המסורת הרבנית ביהדות ראתה את תפקידה כמבארת את רצון האלוהים לאורך אלפי שנים, דרך ניתוח עדין ולרוב יצירתי של התורה והתנ”ך. הספרות המשנית שהצטברה לאורך המסורת הרבנית עצמה (כמו התלמוד) הילכה על חבל דק מאוד בין שתי נטיות שונות.

מצד אחד, היא אפשרה חופש רב בפרשנות בהכירה בעובדה שאליטה רבנית אינטלקטואלית חייבת להיות חופשייה להציע פרשנויות וניתוחים עצמאיים של מסורת התורה. מצד שני, מכיוון שהם האמינו שרצון האלוהים אמור בסופו של דבר לבוא לידי ביטוי במערך של פעולות המחייבות את כל היהודים, הנטייה הייתה לעודד החלטה סופית באשר להשלכות המעשיות השונות לפירושים השונים. במילים אחרות, המסורת עודדה חופש מחשבה הרבה יותר מחופש פעולה.

במונחים של פרשנות, שלל הפרשנויות המקובלות מדהים למדי, כפי שיבין מיד כל תלמיד מדרש, שהוא הרמה הסופית של פירוש במסורת היהודית.

אך מלאכתם של הפוסקים, שקיבלו את ההחלטה הסופית בעניינים מעשיים, הייתה לקבל את “ההחלטה הנכונה” במונחים מעשיים ואיזון זה בין הפרשנות לבין הפסיקה הוא אחד המאפיינים של המסורת הרבנית לאורך רוב התקופות שלה.

בספרו, לוקח הרב אפשטיין את תפקיד הפוסק וזה אחד מהדברים שהופך את הציטוט לכה מעניין. כשהוא מסביר את השורה התחתונה של כל נושא בדיון, מבחינה חוקית, הוא מעלה את הקולות השונים והמנוגדים בד”כ במסורת היהודית לדרגת הרמוניה ביניהם. זהו הדבר ההופך את לימוד התורה למהנה כל כך.

דעתו כאן משקפת את המימרה התלמודית המפורסמת לגבי המחלוקות בין שתי האסכולות של בית הלל ובית שמאי. “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”, מימרה שמשמעותה צומצמה כמובן – שכן ההלכה היא לפי בית הלל.

לפיכך, המסורת היהודית היא מסורת של חשיבה פלורליסטית הרבה יותר משל פעילות מעשית בענייני היום יום. עם זאת, למרות האופי הרדיקלי של פרשנויות רבות (שוב, לא רק בתחום המדרש) , בסופו של דבר ההנחה היא שכל אלה העוסקים בפרשנות לגיטימית מקבלים לחלוטין את ההנחות של המערכת. זהו הקושי בהרחבת רעיון הפלורליזם לזמנים המודרניים.

במאות האחרונות, היהודים התרחקו מההנחות המסורתיות של המערכת. למרות הצטברות הרעיונות והפרשנויות המודרניים, העולם של היהדות המסורתית נטה שלא לקבל פרשנויות אלה כלגיטימיות אלא אם הן באו מתוך העולם האידיאולוגי שלהם.

אלו שמחוץ למערכת נטו לדחות את הרשויות המסורתיות, וכך יצרו מציאות של מערכות סמכות אלטרנטיביות (כולל מערכות אידיאולוגיות שדחו לחלוטין את הרעיון של סמכות, והעלו את הרעיון של אוטונומיה אישית ואחריות אישית לדרגות שלא נראו לפני כן ביהדות).

אם כן, השאלה כאן היא האם יכולה להיות משמעות לעמיות כשאין נקודות סמכות משותפות בעולם היהודי. האם אנשים רואים את עצמם כשייכים לכלל ישראל, כלל העם היהודי, או כשייכים רק לאלו איתם הם חולקים קירבה אידיאולוגית?

חזור לראש הדף

הצעות חינוכיות:

הנה שתי הצעות לשימוש בקטע:

  1. הציגו את הקטע של הרב אפשטיין ודונו בו בקצרה. חלקו את הקבוצה לקבוצות קטנות, וכהתנעה לדיון בקשו מכל קבוצה להכין גרסה של שיר ידוע בעברית (מעוז צור, התקווה, ירושלים של זהב וכו’) בהתאם לתיאור בשיר (כלומר כמה קולות). שירו! לאחר מכן בצעו עוד גרסא של אותו השיר עם כמה קולות ששרים לא בהרמוניה. שירו גם את הגרסא הזו. שאלו את הקבוצה- מדוע הם עושים זאת? חזרו לציטוט, ושאלו כמה דיסהרמוניה יכולה הקהילה היהודית בעולם לשאת לפני שהיא תחדל מלהיות עם? האם עם יכול להיות עם אם כל אדם שר שיר אחר, או אם קבוצות שונות שרות גרסאות שונות של השיר? כמה מכנה משותף צריך בכדי שעם ימשיך להיות עם? מהן ההשלכות לעם היהודי היום?
  2. חלקו את הקבוצה לזוגות. תנו לכל זוג לדון בשאלה- עם אילו סוגים של יהודים הם חושבים שאין להם שום דבר במשותף (אם בכלל)? לאחר מכן בקשו מהם לערוך רשימה של הדברים שעשויים להיות להם במשותף עם אותם יהודים. לדוגמא, אם הם אומרים שאין שום דבר משותף עם יהודים חרדים, יכול להיות להם סדר פסח, בר מצווה (אם הם בנים) והם יכולים לדעת את הסיפור של משה במצרים, וכו’. אם הם אומרים שאין להם שום דבר משותף עם יהודים שמגדירים עצמם כלא שייכים לשום זרם או מסגרת מוסדית, יתכן והם יודעים שישראל היא מדינה יהודית, יתכן שיש להם הורה אחד או שני הורים יהודיים, ויתכן שהמשפחות שלהם היגרו לארץ בה הם גרים בארבעת הדורות האחרונים. השתמשו בכך כבסיס לדיון בשאלה- באיזו מידה צריך בסיס משותף לעם בכדי להיות עם באופן כללי, ואיך המודל של עמיות יהודית יכול לעבוד בהקשר הזה. הביאו את הקטע של רבי אפשטיין. מה הוא היה אומר לגבי השאלה? איך מתייחסת לכך הקבוצה?

חזור לראש הדף