שאלות מפתח חינוכיות לחלק זה:

  • על מי אנחנו אחראים, כבני אדם וכיהודים?
  • מה מציעה לנו המסורת היהודית לגבי אחריות?
  • אילו צורה או צורות יש לאחריות יהודית?

חזור לראש הדף

טקסט: האינדיבידואל מול צרכי הקהילה

טקסט רבני פשוט זה הוא אמירה מורכבת ומחייבת האחריות האישית שלנו כלפי הקולקטיב:

"בזמן שהציבור שרויין בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי".

תלמוד בבלי מסכת תענית א' סוגיה 34 י"א, א

חזור לראש הדף

הסבר לטקסט

מובאה זו היא מתוך התלמוד הבבלי, האסופה הקלאסית שפותחה בעיקרה על ידי מלומדים בגלות בבל בין המאות השלישית לשישית, כשהקהילה בגלות בבל הייתה הגדולה והחשובה ביותר מקהילות הגולה. המושגים והרעיונות שבתלמוד הבבלי עדיין נתפסים היום כעקרונות הבסיס החשובים ביותר עליהם נבנתה היהדות הרבנית.
כשאנחנו מנסים להבין את גישת היהדות למערכת היחסים היהודית בין האינדיבידואל לקולקטיב, חיוני עבורנו לבחון את עמדה היהדות הרבנית, ובהקשר זה המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא התלמוד.
כל תפיסת העולם הרבנית שהתפתחה כבסיס לתרבות ולחיים היהודיים לאורך מאות השנים ספוגה ברעיון של אחריות הפרט לקהילה ואחריות הקהילה לפרטים המרכיבים אותה. כאן נבחן את הרעיון הראשון מבין השניים.
הטקסט מציג עמדה ברורה מאוד. העמדה מקבילה לביטוי המפורסם של ג’ון פ. קנדי מנאום ההשבעה שלו מ-1961 “וכך, רעי האמריקאים: אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות בשבילכם, שאלו מה אתם יכול לעשות בשביל מדינתכם”. עם זאת הרבנים באו עם אמירה חזקה יותר בצורת ההוראה האידיאולוגית הברורה: כשהקהילה במצוקה, יש לך אחריות לתרום את חלקך בהתמודדות עם האתגר.
אל לך- אין לך הזכות – להתעלם מהצרכים הקהילתיים ולסגת לעולם הפרטי של צרכיך האישיים. אדם יהודי לא צריך רק להרגיש את הקהילה שלו בתוכו וסביבו, אלא עליו גם להבין שזוהי האחריות שלו לפעול למען הקהילה ולראות את צרכי הקהילה כצרכיו הוא.
מחויבות זו היא אחת מההצהרות הרבניות הרבות בנושא והגישה היא עקבית וחד משמעית. להיות חלק מהקהילה פירושו לפעול למענה כאשר מתעורר הצורך. עליך להרגיש שהיא שייכת לך ושיש לך אחריות עליה.
חשוב להדגיש את הסיבות להתפתחות המושג ואת הדגש ששמה עליו התרבות הרבנית המסורתית שהתפתחה לקראת סוף ימי בית שני. היה ברור לרבנים, אותם אדריכלים של הנורמות הקולקטיביות היהודיות בתקופה שלאחר חורבן בית שני, שיש להטביע בעם היהודי את העובדה שהאומה תקום או תיפול יחד.
העם היהודי נכנס לתקופה של משבר לאומי, ואלמלא הבינו כולם את אחריותם לקולקטיב, לסיפור היהודי לא היה יכול להיות סוף טוב. היהודים היו צריכים להיות מרותכים יחדיו ליחידה אחת שתעזור לכל אחד בכל רגע שניתן. היהודים הושלכו לעולם עוין ללא הביטחון של מדינה ריבונית שתעזור להם ותגן עליהם.
מסביבם, בארצות השונות בעולם, ארבו סכנות אפשריות. ללא התחושה של אחריות קולקטיבית לאינדיבידואל ואחריות האינדיבידואל לקולקטיב, נראה שהעתיד יהיה קודר מאוד.
בנוסף יש לזכור כי ההבנה הרבנית הייתה שהסיבה לחורבן בית המקדש השני לא הייתה העוצמה של הרומאים, אלא השנאה והפילוג שהחליש את העם ואפשר לאויביהם לגבור עליהם. בית המקדש, הם אמרו ישירות, נחרב בגלל שנאת חינם. העתיד יהיה חייב להתבסס על דבר מה שונה מאוד.
חייבים לזכור שהרבנים לא דאגו להישרדות היהודים רק לשם המשכיות. הם הונעו על ידי התפיסה של שליחות יהודית בעולם, שליחות להביא את הרעיון של אל יחיד לעולם, וניסיון לתת לעולם מודל של חיים קדושים.
הדבר היה חיוני לעתידו של העולם כולו. בכדי שדבר זה יוכל לקרות, הישרדותו של העם היהודי היא חיונית. והישרדות זו בתורה תלויה בסולידריות יהודית ואחריות הדדית: כל ישראל ערֵבים זה לזה.

כל זאת נשמע נחמד לאנשים מסויימים, אבל זוהי פילוסופיה מחייבת שלא תמיד נוחה עבורנו. האם עלינו לוותר על צרכינו הפרטיים למען הקולקטיב, בכל פעם שהקהילה “בצרות”? אולי עלינו לזכור את הביטוי הרבני המפורסם באותה מידה- “אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני…” (פרקי אבות). זוהי הצהרה אופיינית של “חוק הזהב” על הצורך באיזון בחיינו: עלינו לחיות לא רק עבור עצמנו (מתקשר להצהרה הקודמת) ועלינו לחשוב על הקולקטיב, אך עלינו גם לאזן תפיסה זאת עם האחריות שלנו לעצמנו. הכל הוא שאלה של איזון!

חזור לראש הדף

הצעות חינוכיות

הנה שלוש הצעות לשימוש בקטע זה:

  1. הציגו את השורה מהתלמוד לכל הקבוצה. חלקו את הקבוצה לקבוצות קטנות וכל קבוצה קטנה צריכה להעלות מצב או דילמה הממחישה את האמרה. הקבוצה הקטנה צריכה להמחיז את המצב עבור שאר הקבוצות. לאחר שהועלו כל הסצנות, התחילו דיון בקבוצה הגדולה בעניין העיקרון. איך מרגישים אנשים לגבי לחץ מוסרי שכזה? אפילו אם באופן כללי הם מרגישים שההצעה הגיונית, איך לדעתם היו צריכים הרבנים להציג אותה- כהצעה או המלצה, כנורמה מקובלת או כחוק שמצופה מאנשים לציית לו (קרי הם חייבים למלא כפי שחשבו אותה הרבנים). לקראת סוף הדיון, יתכן שתרצו להציג את הקטע של הלל בכדי לתת נקודת מבט רבנית שונה ולהציג את רעיון האיזון!
  2. לאחר שבחנתם את הציטוט והבנתם אותו, ערכו דיון פורמאלי (debate) על השאלה:

הדעה הרבנית נכתבה בזמן שהיהודים היו צריכים לסמוך בעיקר על עצמם . בעולם המודרני בו הדבר כבר אינו נכון, דעה כזו כבר אינה רלוונטית.

כהכנה לדיון, חצי מהמשתתפים מקבלים עמדה אחת (בעד או נגד ההצעה) ובהקשר של הפעילות עליהם לתמוך בעמדה זו. בנקודה מסוימת הפסיקו את הדיון וערכו שיחה חופשית. מה חושבים באמת חברי הקבוצה?

  1. השתמשו בקמפיין לשחרור אסירי ציון מברית המועצות בשנות ה-60, 70 ו-80 בכדי לבחון את המושג של אחריות לקהילה. ההצעה היא להתחיל עם סרט על פעולותיו של יעקב בירנבאום שיצר אצל יהודי אמריקה את התנועה למען יהודי ברה”מ ב-1964:http://www.youtube.com/watch?v=RvbZO9VUW00. לאחר מכן השתמשו במאמר בקישור  http://www.jta.org/2007/11/21/archive/the-soviet-jewry-campaign-transformed-american-jewry-tooבכדי לקבל תמונה רחבה יותר. ערכו דיון על בסיס הסרט והטקסט על הבנת הקבוצה את הפעולות של דמות כמו בירנבאום, ושאלו את השאלה האם הבנה כזו של האחריות היהודית הייתה מקובלת על הרבנים של תקופת התלמוד. האם הבנה זו מקובלת עליכם? מדוע? מדוע לא?

חזור לראש הדף

שאלות מפתח חינוכיות לחלק זה:

  • על מי אנחנו אחראים, כבני אדם וכיהודים?
  • מה מציעה לנו המסורת היהודית לגבי אחריות?
  • אילו צורה או צורות יש לאחריות יהודית?

חזור לראש הדף

טקסט: תפילת וידוי של יום כיפור

אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דפִי, הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר, יָעַצְנוּ רָע, כִּזַּבְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, נִאַצְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, צָרַרְנוּ, קִשִּׁינוּ ערֶף, רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ, תִּעְתָּעְנוּ.

מתוך סידור התפילה ליום כיפור

חזור לראש הדף

הסבר לטקסט:

תפילת "אשמנו" היא חלק מהטקס היומי של היהודי המסורתי, כחלק הנאמר בשקט בתפילת שחרית.

היא מוכרת יותר ליהודים רבים כתפילה הנאמרת בימים הנוראים ובמיוחד ביום כיפור. בהקשר זה היא נאמרת בקול רם ובהפגנתיות כחלק מהווידוי הכללי על חטאים שעל כל היהודים לומר. כתפילה, היא ידועה מהמאה ה-8, אם כי חלק משורשיה הם תנ"כיים וניתן לראות אותה כחלק מתפילתו של דניאל בספר דניאל פרק ט'.

הסיבה להבאתה כאן היא שהיא משקפת דוגמא קלאסית לנטייה מרכזית בתפילה היהודית, של אמירתה בגוף רבים ולא בגוף יחיד. מבחינה תיאורטית, היה מצופה שתפילה תיאמר בגוף יחיד, שכן היא אמורה להיות ביטוי ליחסים אישיים עם אלוהים.

כשאדם מתפלל, ההנחה היא שהוא מדבר אישית עם אלוהים- או לפחות מנסה ליצור סוג של קשר אישי. עם זאת, ביהדות בדרך כלל צורת הרבים נמצאת בשימוש בפניה לאלוהים, כאילו הקולקטיב, ולא היחיד, פונה לאלוהים דרך פיו של היחיד, או יותר מדויק- התפילה מתרחשת כשהיחיד צולל לתוך הקולקטיב.

שורשיה של אידיאולוגיה זו נמצאים בתנ"ך, אך הרבנים, שהיו אלו שפיתחו את סידור התפילה והליטורגיקה היהודית יותר מאשר כל קבוצה אחרת, הרחיבו והעמיקו את הרעיון.

תפילת "אשמנו" היא דוגמא מצוינת לפרקטיקה זו, שכן היא וידוי על חטא. מה יכול להיות אישי יותר מווידוי מסוג זה? רעיון הווידוי כולו יכול להיות מובע כצורך של היחיד להתוודות על חטאיו.

אך בתפילת "אשמנו" אין אנו מציינים בהכרח את חטאינו האישיים. הדבר נעשה במסגרת של וידוי קהילתי בו האינדיבידואל היהודי לוקח אחריות על חטאי הקולקטיב, בין אם הוא מרגיש שהוא אישית עשה את הדברים ובין אם לא.

מדוע צריך אדם להתוודות על חטאים שלא ביצע? משום שהרעיון של אחריות קהילתית, אחריות לקולקטיב, נמצא בתוך האינדיבידואל. מחוזק כאן הרעיון התנ"כי שאלוהים שופט את הקולקטיב, רואה את הקולקטיב כישות אחת העושה מעשים טובים או רעים, ונותן פרס או עונש על הקולקטיב בהתאם להתנהגות הפרטים בתוכו.

בטקסט הקודם ראינו כיצד מצופה מהפרט לקחת אחריות על הקולקטיב; כאן אנחנו רואים שהקולקטיב יישפט על בסיס מעשי הפרטים החברים בו ושהקולקטיב יקבל פרס או עונש בהתאם.
מכאן שמנקודת מבט תיאולוגית, הקהילה תקום יחד או תיפול יחד, כשהיא נותנת דין וחשבון על פעולותיהם של החברים בה. לפי ההשקפה היהודית המסורתית, גורל האינדיבידואל קשור קשר בל ינתק עם גורל הקולקטיב בו הוא חבר.
חזור לראש הדף

הצעות חינוכיות

הנה שתי הצעות חינוכיות לשימוש בקטע:

  1. הציגו את הקטע לקבוצה. האם הם מכירים אותו? מהיכן הוא לקוח? מתי אומרים אותו? בקשו מכל אחד בקבוצה לבחור את ה"חטאים" ברשימה שרלוונטיים עבורו. תוך שהם מתרכזים בראש השנה וביום כיפור, האם הם חושבים שהגיוני להתוודות על החטאים "שלהם" (כלומר אלו שרלוונטיים עבורם)? מדוע? מדוע לא? כעת דונו בחטאים שהם לא חושבים שביצעו. שאלו אותם מדוע עלינו להתוודות על חטאים שאנחנו עצמנו לא ביצענו? איזה הגיון יכול לעמוד מאחורי וידוי "חסר משמעות" שכזה? לאחר שהצגתם את ההיגיון הקולקטיבי שעומד מאחריו הרעיון, דונו באופן הם מרגישים כשהם נקשרים יחד עם החטאים של האחרים. מה הם מרגישים לגבי הרעיון של אחריות קולקטיבית כלפי העם היהודי, שעומד מאחורי התפילה? פתרונות?
  2. שאלו מהי מטרת התפילה עבור היהודים? עבור מי היא? האם היא עבור הקשר הרוחני של האינדיבידואל עם דבר מה גדול יותר, או שיש לה עוד סיבות? הציגו את תפילת "אשמנו". חלקו את הקבוצה לקבוצות קטנות ותנו לכל קבוצה לשנות את התפילה כך שהיא תתאים ליהודים היום. האם יש לשנות את התפילה בכלל? אם כן, איך? תנו לקבוצות להציג את התוצר המוגמר שלהם לכל הקבוצה, והשתמשו בו כדי להוביל לדיון בשאלת האחריות האישית או הקולקטיבית. הציגו את הרעיון של מניין, קבוצה שבלעדיה לא ניתן לקיים רבים מהחלקים החשובים והמיוחדים ביותר של התפילה היהודית. מדוע עוד אנשים צריכים להיות נוכחים כאשר אדם נמצא ברגעים המיוחדים הללו של תפילה? איך הם מגיבים להיבטים הקהילתיים של תפילה?

חזור לראש הדף