ציוויליזציה יהודית

על פי מרדכי קפלן, הציוויליזציה היהודית התפתחה בהדרגה לאורך ההיסטוריה היהודית כ”תוצאה של חיים משותפים” (עמ’ 186). “התהליך של חיים משותפים בפלסטינה עיצב את שלל השבטים הישראלים הפולשים לכדי עם, אשר פיתח לאורך הזמן את הציוויליזציה שהפכה לידועה כיהדות” (עמ’ 187). מאוחר יותר לאחר שעקרו ממולדתם “הצליחו לחיות בקהילות גדולות ששמרו על קשר קבוע זו עם זו… קשר זה אפשר את הקשר התרבותי והרוחני ביהדות העולם… כך שלאורך ההיסטוריה היהודית, בכל פעם שהיהודים נדדו הם חיפשו זה את זה ויצרו לעצמם קהילות בעלות שלטון עצמי. באלכסנדריה, ברומא, בערים של ספרד המורית, באזור הריין, באנגליה או בפולין, היו תמיד היהודים ‘מדינה בתוך מדינה’… האחידות היוצאת מן הכלל בקהילות היהודיות השונות, בכל מה שקשור לחיים היהודיים… הפכה אותן לאומה במובן אמיתי אף יותר מזה של אלו החיים בארץ אחת תחת שלטון אחד” (עמ’ 189).

קפלן מסביר כי ההתעקשות היהודית לשמור על הגדרה עצמית קולקטיבית לאורך ההיסטוריה התבססה על הפרדת הקהילה מהקהילות בתוכן היא התקיימה, ועל תחושה כללית של העדר בית. כך נשמרה הכמיהה לביתם שבישראל כחלום היחיד שהינו בר השגה: “…מכיוון שהיהודים בכל הארצות רצו להיות אומה בארץ משל עצמם, היה להם קשר של אחדות ושיתוף פעולה, ששימש כבסיס לחיים משותפים וציוויליזציה, קשר שהיה חזק בהרבה מזה של כל עם אחר החי ללא הפרעה על אדמתו שלו. כתוצאה מכך, הצליחו היהודים לקיים את הציוויליזציה שלהם באופן כה משמעותי לאורך מאות שנות הגלות, עד כדי פיתוח התחושה שזהותם כיהודים תלויה ביכולתם להמשיך ולקיים את הציוויליזציה הזאת” (עמ’ 190).

מרתק לראות שרעיונותיו של קפלן עדיין רלוונטיים היום, אפילו עם קיומה של מדינה יהודית ריבונית. במקביל לשמירה על הסולידריות היהודית העולמית וההשקעה בהתפתחות הציוויליזציה היהודית בישראל, יהודי העולם עדיין רואים בפיתוח הציוויליזציה היהודית בקהילותיהם את הביטוי המרכזי של זהותם הקולקטיבית. נקודה זו היא מרכזית לדיון שלנו כאן. פיתוח ציוויליזציה יהודית ברמה הקהילתית המקומית מגדירה את הזהות היהודית הקולקטיבית בקונטקסט הפתוח והחופשי של המאה ה-20 וה-21. המשך קיום הציוויליזציה ופיתוחה מעניק למערכת הקהילתית היהודית את זכות קיומה ואת תחושת השליחות שלה.
חזור לראש הדף

היסודות המרכיבים את הציוויליזציה היהודית

 

קפלן מפרט את היסודות הבאים כעמודי התווך של יהדות כציוויליזציה: “ארץ – שפה וספרות – קודים מוסריים, חוקים ומנהגים – סנקציות חברתיות – אומנות עממית – מבנה חברתי” (עמ’ 186). ארגז כלים זה סוקר את הרעיון של “ארץ” בשער של ישראל ומביא ציטוטים רבים מהספרות. את הדיון כאן אנחנו נמקד ברעיונותיו על קודים מוסריים, חוקים ומנהגים, סנקציות חברתיות ומבנה חברתי.

על פי קפלן, “התוכן העיקרי של ציוויליזציה מורכב מהרגלים עממיים וסנקציות חברתיות, שהם בעלי השפעה כפולה – יצירת דרך חשיבה דומה אצל אלו השייכים לאותו עם, וגם תודעה של שונות מעמים אחרים… לפיכך הם כוללים מנהגים, כללי התנהגות חברתית, סטנדרטים מוסריים, חוקים אזרחיים ופליליים, ופרקטיקות דתיות” (עמ’ 194). בכך מתייחס קפלן לרוב ההתנהגות היהודית שאנו מזהים היום: מנהגים, מצוות, חוקים ועוד, כולל הדרכים בהן אוכפות הקהילות היהודיות (או לכל הפחות מעודדות) התנהגויות אלו.

80 שנה לאחר ההוצאה לאור של “היהדות כציוויליזציה” ריככו היהודים ללא ספק את “דרכי החשיבה הדומות” שלהם ואת “תודעת השונוּת” שלהם מעמים אחרים. יחד עם זאת, הדיון בביטויַים ההולם של “המנהגים העממיים” הללו הוא עדיין מרכזי בחיים היהודיים. התעניינות בממדים החוקיים והפורמליים של היהדות פחתה, אך ישנה התעניינות שהיא במרכזו של השיח היהודי – בנורמות חברתיות, ביטויים קהילתיים, מגוון הפרקטיקות הדתיות, חגיגת חגים יהודים, ביטוי התרבות היהודית ועוד.

גישתו של קפלן מאפשרת לא רק להביע את המהות של ציוויליזציה, אלא גם לכונן את הקשר בין רעיונות, אמונות וביטויים בעולם ה”אמיתי”. דרך מסגרת זו מכונן קפלן יחסים דיאלקטיים בין החזון והתוכן של העמיות היהודית לבין יישומה בעולם.

הכוונה היא שהציוויליזציה היהודית, הנמצאת בהתפתחות מתמדת, מתעצבת בפועל על ידי פעולותיהם ותרומותיהם של היהודים עצמם. במילים אחרות, היהודים עצמם נדרשים לפרש מחדש את היהדות ולתרום לצמיחת הציוויליזציה בכל מקום ובכל דור.
חזור לראש הדף

מבנה חברתי – הבסיס לקיום ציוויליזציה יהודית

לפי קפלן, המבנה החברתי הוא שמאפשר את קיום הציוויליזציה היהודית, או אם להשתמש במונח שלו – “המכניזם החברתי המבטא את הרצון הכללי” (עמ’ 205)., היהודים “פיתחו סוג של מבנה חברתי בו נשמרה לא רק הסולידריות ברמת הקהילה המקומית, אלא גם האחדות שבין כל הקהילות היהודיות” (עמ’ 208). מבנה חברתי זה כונן הן את הקהילות היהודיות המקומיות והן את היהדות העולמית כפלטפורמה החברתית לביטוי היהדות בעולם.

דיונו של קפלן בעניין הקודים המוסריים, החוקים והמנהגים מדגיש את תלות תהליך החיברות של הציוויליזציה ב”קיום מוסדות חברתיים של משפחה, בית ספר, התארגנות דתית ושלטון עצמי קהילתי.” (עמ’ 181). כל אלה הם מוסדות קהילתיים מקומיים. במובן מסוים, קפלן אומר שהקהילות היהודיות בעולם הן קהילות ייעוד, שיעודן הוא לקיים ולפתח את הציוויליזציה היהודית. קהילות יהודיות חולקות את תוכן הציוויליזציה ואת הרצון לקיים אותה, אך יחד עם זאת כל אחת מהן מביאה גם את הפרספקטיבה והפרשנות הייחודיות לה, אשר בתורן תורמות ומעשירות את הציוויליזציה העולמית הקולקטיבית.

יחסים דיאלקטים אלו, של ביטוי וטיפוח ציוויליזציה יהודית ברמה המקומית אשר תורמים בתורם להתפתחותה העולמית, מעניקים לקהילה המקומית את המעמד של הזירה המרכזית בה מתפתחת הציוויליזציה היהודית בעידן המודרני.

כפי שהוזכר מוקדם יותר, ייחודה של הציוויליזציה היהודית הוא בהיותה מקומית וגלובאלית בעת ובעונה אחת. הקהילה היהודית יכולה להיות ממוקדת בעצמה, ועם זאת היא במהותה ומתוך הגדרה ביטוי מקומי של הציוויליזציה היהודית הגלובאלית. רעיון זה מבטא יותר מאשר תרבות משותפת ומנהגים חברתיים. הוא מקפל בחובו ביטוי עמוק של גורל וייעוד המשותפים לכלל העם היהודי.

ניתן אף לומר כי מעורבות בקהילה היהודית המקומית מושתת – במודע או שלא במודע – על הרצון להיות חלק מהעם היהודי ומהציוויליזציה שלו. במילים אחרות, המימדים המקומיים והעולמיים של העמיות היהודית – כפי שהם נבחנים דרך הפריזמה של פיתוח וקיום הציוויליזציה היהודית – מייצגים למעשה את שני צדדיו של אותו המטבע.
חזור לראש הדף

אתגרים בני זמננו

כפי שראינו בפרקים האחרים של ארגז כלים זה, ציוויליזציות אחרות בהן חיים יהודים במאה ה-20 וה-21 קראו תגר על סמכותה ומרכזיותה של הציוויליזציה היהודית. בישראל, לדוגמא, החליפו ישראלים רבים את מחויבותם לקולקטיב יהודי רחב יותר במחויבות לקולקטיב ישראלי לאומי. דוגמא אחרת מהווים היהודים בארצות הברית שהם חלק מהאומה האמריקאית. חלק מהם החל להתייחס ליהדות שלהם כדת גרידא, ולא במשמעותה כעם. באופן זה הם מחמיצים מרכיב מרכזי של החיים היהודיים.

דוגמאות אלה מהחיים המודרניים תורמות לאתגר הכללי של המשכיות העמיות היהודית. זאת לצד הרצון להיות חלק מ”ציוויליזציה אוניברסאלית” לה תרמו היהודים המרגישים גם באופן טבעי זיקה אליה.

בתוך ההקשר המודרני נרמז כי היהודים יכולים להחזיק במספר זהויות קולקטיביות בלי בהכרח לקרוא תיגר על הזהות היהודית שלהם. למרות זאת, הסיכון הוא שזהויות אחרות עלולות לגרום להשתייכות לעם היהודי להפוך למיושנת או לא רלוונטית. קריאת התגר היא לא רק על המטרה והמשמעות של העמיות היהודית, אלא גם, ובאותו זמן, קריאת תגר על התפקיד והצורך בקיום ופיתוח הציוויליזציה היהודית. שני אלה מתקדמים יד ביד, כפי שראינו מוקדם יותר; אם להשתמש במונחים של קפלן, קריאת התגר היא על הרצון הכללי של העם היהודי ובו בזמן על אופן הביטוי שלו דרך פיתוח ציוויליזציה ייחודית.

אחת התרומות החשובות ביותר של קפלן לשיח זה היא הדגש שהוא שם על תפקיד הציוויליזציה היהודית כביטוי לרוח העמיות. תפקיד זה מחזק את חשיבותו של המאמץ לבנייה של קהילה יהודית מקומית ולהגדרת החזון והמטרה שלה בהקשר של עתיד העמיות היהודית.

 

 

עתידה של היהדות תלוי רבות ביכולתה להציע דרך חיים ייחודית, בעלת משמעות ומעוררת השראה עבור היהודים. בעבר התמודדו היהודים עם אתגר זה באופן קולקטיבי, ויישמו את התגובות שלהם באמצעות רשת של קהילות יהודיות ברחבי העולם. בתהליך זה הפכו הקהילות ליותר מאשר התגלמות מקומית של עמיות יהודית – הן הפכו למקור ההתחדשות והתחייה שלה. במובנים רבים המפתח לעתיד היהודי נמצא בקהילות אלה.

נקודת מבט זו מדגישה גם את הפוטנציאל הטמון בכל יהודי באשר הוא, החי בכל קהילה באשר היא, לתרום להתפתחות המפעל הקולקטיבי של העם היהודית. בניית עמיות מתחילה בקהילה המקומית וכל יהודי יכול לתרום לה – זוהי הכרה מעצימה מאוד. היהודים אחראים לא רק איש על רעהו אלא גם על כלל המפעל והציוויליזציה היהודיים.

אם להשתמש במילותיו של קפלן: “היות העם היהודי חי, גוסס או מת תלויה במידה בה היהודים עצמם רוצים בהמשכיות החיים היהודיים, השותפות היהודית ושיתוף הפעולה היהודי, אך גם מעבר לכך – במידה בה הם פועלים לקיום רצון זה עבור יעדים משותפים” (קפלן, 1959, עמ’ 34).

1 Comment

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Post comment

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.